"אמי האהובה ילדה אותי בבית חולים "השרון" ב-4 באוקטובר 1974, י"ח בתשרי תשל"ה. באותו בית חולים ממש, ב-26 בדצמבר 2023, ילדתי.אני את אמי לעולם הבאתערוכה זו עוסקת בפרֵדה מאם ובתהליכי האבל.האלמנטים המשותפים נוגעים בתוואי היתמות, הכאב, הגעגוע, הבדידות והמציאות החדשה הבלתי ניתנת לייצוג במלוא עוצמתה. האובדן הטבעי הפיזי וזה שאינו מתכלה הוא חוויה טבעית ובו זמנית טראומטית ומטלטלת.
ציר התמה האוצרותית לתערוכה (כמו גם לספר הנלווה) מונע בהקשר אישי-ביוגרפי שלי, האוצרת - מות אמי. אולם הסיפור הפרטי טעון כתמיד בקולקטיבי. בסרט "במבי" בעיבודו של דיסני משנת 1924, הסצנה האייקונית "מות האם" היא נקודת עלילה מכריעה. האם והבן בורחים, ירייה מצלצלת, ובמבי נותר לבדו בעולם שנדם. אייל מופיע לפניו ומודיע לו רשמית: "אמא שלך כבר לא יכולה להיות איתך." הסצנה מונגשת באנימציה תמימה המשרתת את אימת החרדה הארכיטיפית: נטישה, איבוד ומות האם. דמותו של במבי עוברת תהליך רגשי ומטפורי, הכרה בכאב שבלתי ניתן לתיקון ומסע גדילה.
איילה בוגרת למודת קרבות חיים אני, ואף על פי כן, היעלמות אמי מכה בי ומערערת את זהותי ואת יציבות הקרקע שתחתיי, בנבכי הנפש והרחם. אובדן האחיזה בה מצמיח ומכתיר גם אותי כיורשת היער.
על אודות ההיבט התרבותי-פילוסופי-פסיכולוגי-ספרותי לעניין הפרֵדה ומות האם נכתב באין-ספור יצירות והוצג באחרות. די אם אציין כדוגמה את הפסיכולוג ארווין ד' יאלום, מחבר הספר אמא ומשמעות החיים, שבו, הוא כותב: "אני סופר, ואמא לא יכולה לקרוא, ובכל זאת אני פונה אליה בחיפוש אחר משמעות חיי." ואילו התיאורטיקן רולאן בארת ברשימותיו יומן אבל, כותב: "8 באוקטובר, 1978 – אשר למוות, המוות של אמא העניק לי את הוודאות (שעד היום הייתה מופשטת) שכל בני האדם הם בני תמותה – שלעולם לא תהיה אפליה בעניין – והוודאות בדבר ההכרח למות על פי "ההיגיון הזה הרגיעה אותי.
היצירות בתערוכה מוצגות בהיבט הקונטקסטואלי בהקשר לחוויית אבלי האישית, ובו בזמן נוגעות בחוויה האנושית האוניברסלית. מדובר בתהליך מורכב ומתמשך של אובדן אם, ערעור תפיסת המציאות, יתמות ושלבי האבל. זאת נוסף על עיסוק בפירוק בית האם ובפרדה מחפציה, במשמעות החיים והמוות, בהקשר הביוגרפי, בהשפעת זיכרונות העבר, בהכרה בקיומנו המעגלי ובמוות כמנוע להתפתחות והגשמה, ובחיפוש אחר סימנים לנוכחות האם בעולם שאחרי לכתה, בבחינת אפשרות להמשיך את הקשר בממדים אחרים.
בחירת והצבת היצירות נעשתה כך שהן מוכפפות סובייקטיבית, בבחינת "רדי-מייד אוצרותי", לסיפור "האוצרת". לטובת האוטוביוגרפי , ועל כך תודתי העמוקה לאמנים.
הערותארווין ד. יאלום, אמא ומשמעות החיים, מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת כנרת, 2000.
ראו שם, עמוד 16.
רולאן בארת, יומן אבל. מצרפתית: חגית בת-עדה. הוצאת כתר, 2005.
ראו שם, עמוד 216.
שתי תערוכות נוספות שאצרתי בהתאם לגישה אוצרותית זו: "אי-מהות - דיכאון אחרי לידה", 2011. והתערוכה "האיש בחליפה החומה - A tale to tell" – על אודות אלימות מינית,2021. אקט זה הינו בבחינת הקצנתגישת "האוצר היוצר" לכדי "האוצר כמרכז".
טבע דומם של אבל, רשמים מהתערוכה. עוזי צור הארץ, תרבות וספרות
נורית טל־טנא: אמא ילדה אותי לחיים ואני ילדתי אותה אל מותה, באותו מקום - חגית פלג רותם פורטפוליואמא שלי הייתה עגונה במשך 20 שנה, נישואים תמיד לאישה / YNET נראו לי כמו כלא
פרדס - אמא לא באמת מתה - שנת אבל - הספר
